אי שם במרכז תל אביב, בין רחוב אלנבי לחוף ירושלים, מאחורי דלת כניסה צבעונית שאני בעצמי עמלתי אח"צ שלמים וצבעתי, עומד לו הסטודיו לאמנות טלאים של דנית רופא.
הוא לא תמיד היה שם, ברחוב גאולה 37. במשך הרבה מאוד שנים הוא היה בסלון ביתנו ברחוב המקביל. כבר מגיל 7 רגילה הייתי להתעורר למשמע קישקושי הקצ'קס מחוץ לדלת חדרי. בשביל להגיע לשירותים, עוד בפיג'מה, הייתי רצה על כפות רגליים יחפות מול פתח הכניסה לסלון, מחזיקה אצבעות שאף אחת מהנשים הנחמדות עוד לא ראתה אותי. בשביל ארוחת בוקר במטבח אבל, לא היה כל כך מנוס. קורנפלייקס וחלב סויה לתוך קערה עם כפית, ורק לא ליצור קשר עין עם אף אחת בסלון לידי. לא מתוך חוסר חיבה, באמת שלא, רק מי רוצה להצטרך להגיד "בוקר טוב" לארבעה פרצופים שונים כל בוקר, שש פעמים בשבוע, עוד לפני שהספקתי לשטוף פנים?
הן קיבלו את זה בהבנה, כמובן, ושיתפו בשמחה פעולה עם ההוראה המפורשת מאמא:
לא לדבר עם מעין עד שהיא נכנסת בעצמה לסלון להגיד שלום!
ללא ספק, היינו עסק ביתי חם ונעים. שפע של תלמידות, כולן להוטות לבוא וללמוד תפירה ועבודות טלאים אצל האמא הגאונה שלי, שאת הכשרתה קיבלה בארה"ב, ארץ הקודש של שמיכות הטלאים. "אין דבר כזה שתי ידיים שמאליות", אומרת אמא שלי, ולוקחת על עצמה כל "מקרה אבוד" של אישה אשר נאמר לה ששום דבר יפה לא יצא ממעשה ידיה. ומה עם המוכשרות ובעלות הניסיון? גם אותן מצאה אמא שלי מה ללמד!
בסטודיו לאמנות טלאים של דנית רופא יש מקום וזמן ואהבה לכל אחד - רק צריך לרצות.
בסביבות גיל 16 התחלתי לעזור לאמא שלי בעבודה המשרדית. סדר וארגון של הניירת, מענה לטלפונים, שליחויות וכד'. זו הייתה דרך נוחה בשבילי לצבור ניסיון עבודה, ובשבילה לקבל עזרה ולתת לי כסף כיס. תלמידות ותיקות ראו אותי גדלה מילדונת שמנמנה וביישנית לנערה חרוצה וכריזמטית. גם אחרי הפסקה של שנתיים למען שירות צבאי, חזרתי לעבוד ולעזור בעסק הביתי. היכולות האמנותיות שייחודיות לי החלו לקבל חלק בעשייה, התחלתי להיות אחראית על צילום איכותי של שמיכות, עריכה של התמונות במחשב, עיצוב תוויות אמן לחתימה על יצירה... אפשר לומר כמעט שגיליתי את הייעוד שלי בסטודיו, והוא לא היה טלאים.
הן קיבלו את זה בהבנה, כמובן, ושיתפו בשמחה פעולה עם ההוראה המפורשת מאמא:
לא לדבר עם מעין עד שהיא נכנסת בעצמה לסלון להגיד שלום!
ללא ספק, היינו עסק ביתי חם ונעים. שפע של תלמידות, כולן להוטות לבוא וללמוד תפירה ועבודות טלאים אצל האמא הגאונה שלי, שאת הכשרתה קיבלה בארה"ב, ארץ הקודש של שמיכות הטלאים. "אין דבר כזה שתי ידיים שמאליות", אומרת אמא שלי, ולוקחת על עצמה כל "מקרה אבוד" של אישה אשר נאמר לה ששום דבר יפה לא יצא ממעשה ידיה. ומה עם המוכשרות ובעלות הניסיון? גם אותן מצאה אמא שלי מה ללמד!
בסטודיו לאמנות טלאים של דנית רופא יש מקום וזמן ואהבה לכל אחד - רק צריך לרצות.
בסביבות גיל 16 התחלתי לעזור לאמא שלי בעבודה המשרדית. סדר וארגון של הניירת, מענה לטלפונים, שליחויות וכד'. זו הייתה דרך נוחה בשבילי לצבור ניסיון עבודה, ובשבילה לקבל עזרה ולתת לי כסף כיס. תלמידות ותיקות ראו אותי גדלה מילדונת שמנמנה וביישנית לנערה חרוצה וכריזמטית. גם אחרי הפסקה של שנתיים למען שירות צבאי, חזרתי לעבוד ולעזור בעסק הביתי. היכולות האמנותיות שייחודיות לי החלו לקבל חלק בעשייה, התחלתי להיות אחראית על צילום איכותי של שמיכות, עריכה של התמונות במחשב, עיצוב תוויות אמן לחתימה על יצירה... אפשר לומר כמעט שגיליתי את הייעוד שלי בסטודיו, והוא לא היה טלאים.
כאשר לפני כמעט שלוש שנים, שולחנות עבודה, מכונות תפירה, בדים, ציוד חנות קטנה, משרד, פינת קפה, 4-5 תלמידות, אמא ואני, נהיינו כולנו גדולים מידי בשביל הבית המסכן שלנו, החלטנו שהגיע הזמן לתת לסטודיו שלנו את המרחב שמגיע לו... ולנו את המרחב שמגיע לנו בבית!
 |
| .הכניסה הצבעונית של הסטודיו. מחמאות על איכות הצביעה יתקבלו בברכה |
הסטודיו עבר דירה. לא רחוק, אבל למקום במיוחד בשבילו.
יש כאלה שיאמרו שהן מתגעגעות לבית העתיק והצפוף שלנו, אבל אני אהיה הראשונה מבין רבים הטוענים שהשינוי היה ללא ספק לטובה. הסטודיו קיבל מרחב גדילה, ואנחנו קיבלנו את הסלון שלנו בחזרה.
זאת לא לומר שהקווילטינג נעלם מחיי הבית שלנו, חס וחלילה. עדיין לפחות 10 מדפים בספריה הביתית מוקדשים לאוסף הבדים הבלתי נגמר של אמא, שולחן העבודה יחד עם מכונת התפירה שלה עברו לפינה בסלון, יש שמיכת טלאים על כל מיטה ועוד שלוש בשימוש שוטף על הספה, גם לקישוט וגם להתכרבלות.
ואני?
עדיין עובדת בסטודיו. אבל כבר לא אסיסטנטית משרד אני, שהרי חסרה לי רק שנה אחרונה עד לקבלת תואר בעיצוב גרפי ואינטראקטיבי. לא, אני מרוויחה את לחמי היום במשרה נעלה יותר - כגרפיקאית הבית.
התווית עם ההקדשה האישית לשמיכת תינוק שתפרת לזוג צעיר? אני עשיתי.
התמונות המשפחתיות שלך שתפרת לתוך עץ משפחה בטלאים? אני הדפסתי.
התמונה היפה שעכשיו ראית ועשית לה לייק בעמוד פייסבוק של הסטודיו? אני צילמתי.
המייל המקסים והמפתה שקיבלת עכשיו מרשימת התפוצה שלנו? אני עיצבתי.
כן, אני כאן בסטודיו, רואה ועושה בשביל כולכן, אמניות הטלאים, ברצון ובשמחה.
אני חיה את העולם הזה, לא כיוצרת אך כמתבוננת ותומכת, כבר 18 שנה. החוויות הן אין ספור והסיפורים בלתי נגמרים, וכאן בבלוג הצנוע הזה, אשתדל לעשות צדק עימם.