אמנית בין הדפים

"פעם היית מקשקשת לי ביומן..." זרקה לאוויר אמי היקרה באמצע יום עבודה אחד לפני כמה שבועות. אני לא באמת זוכרת את זה, אבל עם תערובת כל כך מצטיינת של "ריגשי פולני" ומחמאה לאגו האומנותי שלי, נאלצתי לקחת את הרמז וליישם. היות ואני כבר לא גרה עם הסטודיו בבית ולכן כל הזמן שאני מבלה עם היומן הוא בזמן שעות עבודה יקרות מאוד, לא קל למצוא זמן לבצע מטלה ספיציפית זו. מתי זה נחשב לגיטימי שאבלה דווקא על זה זמן, ולא על עיצוב מייל יפה ומפתה לקהל הקווילטריות שלנו, או חיתוך בדים למכירה או אפילו שטיפת ספלים במטבח? ובכן, ישנם זמנים מסויימים בסטודיו שהם מתאימים בדיוק לזה: זמני ההמתנה הפעילה.

ממתינה למענה בשיחת טלפון? - עיפרון ביד!

מחכה לתלמידה ששולפת מהתיק את היומן שלה ע"מ לקבוע עוד סדנאות? - שרבוט מהיר!

סתם נזכרתי פתאום בשורה נחמדה משיר? - מהר לעזוב הכל, למצוא מקום ריק ביומן ולכתוב אותו!

Song lyric from "Just One Drink" by Jack White

אבל הזמן האידיאלי באמת לקשקש ביומן ללא ייסורי מצפון הוא בזמן שאנחנו מזמינות משלוח בדים או ציוד. נדמה לכם אולי, קוראים יקרים, שזו מטלה מרתקת, לעבוד בין עמודים על גבי עמודים של בדים במכירה מיוחדת באתרי הקווילטינג האמריקאים הגדולים, הרי כולנו אוהבות להסתכל על בדים, נכון?
אבל האמת המרה היא, בייחוד במדור הבדים שהם ב-SALE, צריך לחפור דרך הרבה מאוד זוועות אומנותיות בשביל למצוא את היהלומים שמגיעים בסופו של דבר אלינו לסטודיו.

אם אמא תצטרך לעשות את זה לבד, היא תצא מדעתה תוך 5 דקות, תכבה את המחשב ותלך הביתה בלי להזמין שום דבר. אז התפקיד שלי במשך הרבה מתהליך הבחירה הוא לא יותר מ"בייביסיטר", לשבת ולהקשיב לכל המלמולים על כמה הבד הזה מכוער ואין סיכוי שיימכר, כמה הבד הזה מ-ד-ה-י-ם ואנחנו חייבות להזמין אותו, וכך הלאה... אז אם כבר אסור לי לעשות שום דבר אחר חוץ מלשבת שם לידה, להרים את העיניים כל כמה דקות ולהסכים עם מה שהיא אומרת, הרי זה הזמן המושלם לתת קצת לאמנית הרישום שבתוכי להביע את עצמה!

אל תשכחו את סדנאות חנוכה של האגודה!

הרבה מהרישומים הם רנדומליים, כמו הדוגמאות הנ"ל, אבל זה הכי כיף כשיש איזשהו אירוע ביומן שמצדיק אילוסטרציה יותר מושקעת. אני לא יכולה לקשקש במקומות שאולי יתמלאו בסדנאות ושמות של תלמידות שנרשמו אליהן, אבל יום שבת זה תמיד יום בטוח לצייר בו.

עוגת יום הולדת לתם

הימים שבהם יש סדנאות של האגודה הישראלית למעשה טלאים בד"כ פנויים מסדנאות בסטודיו כי לעיתים קרובות דנית בעצמה הולכת ללמד שם. כמו כן, כולם יודעים שבימי הולדת שלה, שלי ושל אחותי תם, דנית רופא לא עובדת אף פעם. אלה כמו ימי חג בשבילה והיא דואגת תמיד לפנות לנו את כל היום למה שרק נרצה ממנה.

אני משתדלת שכל שבוע יהיה משהו נחמד מצוייר.
בפעם הבאה שאת מגיעה לסטודיו, אולי שווה יהיה לך לקחת דקה, לעיין ביומן ולראות על איזה איור נפלת הפעם?

Put a Pin in it!

בחיפושי אחר נושאים לכתוב עליהם בבלוג הזה, אני מבלה לא מעט זמן בלחשוב ולהתבונן בסטודיו ועלילותיו על מנת למצוא דברים שעשויים לעניין אותי (וגם אותכם, כמובן). כיוון אחד הוא מציאת ה"מקרה המיוחד" ששווה סיפור, כמו הקוביה הצבעונית של חוה או חידת הרוקמת האנונימית. דרך אחרת לגשת לעניין היא למצוא מוטיבים חוזרים, מקרים מצטברים שמייצרים עניין מעצם הכמות שלהם, כמו ימי ההולדת בסטודיו.

אז המוטיב הנבחר לשבוע הזה: כרית הסיכות

אני במשך הרבה שנים הייתי בטוחה שיש רק סוג אחד של כרית סיכות, וזו הכרית שתמיד קראתי לה בראשי "The Cinnabon", כי היא מזכירה לי את עוגת הקינמון האמריקאית. תמיד הייתי מרותקת מהצבעים (איך עשו את זה בכלל?) ותמיד הייתי קצת צריכה להאבק בחשק לתת בהן ביס. כמו כן, גם לא באמת הבנתי את העיקרון של כרית סיכות במשך הרבה שנים והייתי לעיתים עובדת קשה לסדר את כל הסיכות לפי צבעים ולדחוף אותן עד הסוף לתוך הכרית, על מנת להמנע מהבדלי גבהים ובלגאן.
לאלה מכם שעוד לא יודעים, עדיף לא לתקוע את הסיכה פנימה עד ראשה כי אז הרבה יותר קשה להוציא אותה אח"כ. אמא שלי, מתוך כבוד להנאה שידעה שאני שואבת מן המעשה, גילתה לי את העניין הזה רק בגיל יחסית מבוגר.

גם אתן רואות את הדמיון? (תמונת העוגה לקוחה מ-pinterest)

 אני חושבת שהכרית הבאה שיצא לי להתקל בה, ובזאת לגלות שיש עולם ומלואו של כריות סיכות מכל הגדלים והצורות, זו הכרית שנוטה להיות פופולרית בקרב תופרי/ות בגדים. אני, אישית, קצת נלחצת מהרעיון של "לדחוף סיכות לתוך הזרוע שלי" באופן מכוון, ולא כל כך מצליחה לגמרי לסמוך על הכרית שתעצור את הסיכה בזמן, אבל אני בהחלט מבינה למה יש אנשים שרואים בכרית הזאת פתרון נוח ויעיל לעבודה.

תמונה לקוחה מ- pinterest להמחשה

הבאה בתור היא כרית סיכות שבכלל לא זכור לי איך היא עשתה את דרכה לסטודיו, אבל היא כאן והיא בשימוש. חיננית וכחלחלה עם הדפס פרחוני, זו כרית בד כביכול רגילה לחלוטין, אבל עם טוויסט: יש לה כיסים!
הכרית הזאת בטח מצויינת לחובבי/ות הרקמה, כיוון שיש לה מקום לשים את החוטים יחד עם המחטים ואפילו יש לה ידית לתלייה! בהחלט נוח מהרבה מאוד סיבות.

יש בכלל אנשים שתולים את ציוד התפירה שלהם..? הידית הזאת מבלבלת אותי.

אולי יש כאלה שיבקשו משהו קצת יותר מודרני, מתאים יותר לעידן שבו אנחנו חיים עם כל הפטנטים שלנו לשלב פיזיקה ואלקטרוניקה בחיי היום-יום שלנו. הכירו את מגנט הסיכות, "כרית" פלסטיק ובתוכה תמון מגנט שמקפיד להחזיק את הסיכות במקום ושלא יתפזרו בכל החדר. את המוצר הזה, במקרה, אנחנו מוכרות בחנות של הסטודיו ואפשר להזמין אותו או לבוא לקחת אותו מאיתנו (בתאום מראש כמובן) והוא אפילו מגיע עם כמה סיכות בונוס להמחשה.

בחיי שזה נוח, אנחנו בעצמנו משתמשות בשני אלה בסטודיו

שווה גם לציין את אלה מאיתנו שמוצאות פתרונות מקוריים משלהן לעניין הסיכות. בתמונה למטה מצולמת קופסת הסיכות של חנ'לה, תלמידת טלאים בסטודיו שלנו, שמשרתת אותה יפה מאוד בתהליך היצירה שלה.

קופסת הסיכות המתוקה של חנ'לה

אבל אנחנו סטודיו לאמנות טלאים, לעזאזל! מה עם כרית סיכות סטייל DIY ("עשה זאת בעצמך")?!
אל חשש, דנית רופא כבר דאגה לזה. באח"צ פנוי אחד היא מצאה וביצעה לה כרית חמודונת בצורת פרח, שעכשיו מתפקדת הנקודת איסוף לסיכות תועות שמוצאות את דרכן לסביבת שולחן המשרד. 

החרוז היה תוספת מוצלחת משלה, בלי קשר לדוגמא המקורית שעבדה לפיה

הקוביה הצבעונית של חוה

לפני שנכנס לסיפור של הצעצוע הנחמד הזה שהידיים שלי משחקות איתו בסרטון למעלה, מתחשק לי לספר לכם קצת על האישה שהביאה לנו את הרעיון הזה לסטודיו לפני כמה שבועות. 

תפסתי את חוה לבושה בהתאם לעבודה שלה

 חוה קלפ היא קווילטרית ותיקה והיא מגיעה לסדנאות טלאים בסטודיו שלנו כבר 9 שנים, תמיד בימי שישי בבוקר. חוה לא אוהבת לעשות טלאים "סתם". לכמעט כל דבר שהיא מחליטה להכין צריך שיהיה איזשהו שימוש, ולכן יש לה אוסף מצטבר של תיקים, מפות ראנר לשולחן, וכיסויי מיטה לה ולמי שמבקש יפה.
אנחנו כבר מכירות אותה היטב לפי האהבה שלה לצבעים חמים וקונטרסטיים בעבודות טלאים, תכשיטי החרוזים האלגנטיים שהיא מכינה, הבדיחות שלה שמצחיקות לפעמים עד כדי בכי, והעניין הבלתי פוסק שלה בנוגע לפטנטים יצירתיים בתחומי אומנות שונים.

חוה מידי פעם שולחת לנו תמונה או סרטון של איזה משהו נחמד שמצאה, או מביאה איתה משהו שלמדה והכינה במקום אחר. לכן, לא מופתעות היינו כשהגיעה בוקר יום שישי אחד עם קוביית לבד (felt) צבעונית שכזו, עבודת יד עשויה כמתנה לדנית, שברגע שקיבלה אותה ליד לא יכלה להפסיק להתלהב ולשחק עם זה חצי שעור. גם שאר התלמידות בשעור ראו והתלהבו, ואז הציעה חוה לראשונה ללמד אותן איך עושים את זה.

היא עבדה בחריצות בבית, ובעזרת בן זוגה שהכין שרטוטים ממוחשבים של ההסבר, הכינה דף הוראות וערכת עבודה עם כל החומרים הנחוצים לעשיית הקוביה הצבעונית, כולל חתיכות הלבד הצבעוניות. כאשר הכל היה מוכן היא לימדה בזמן שעור נוסף כמה מהחברות שלה ואת דנית את השיטות שלה, ומאז דנית עמלה בהנאה רבה עד שיצא לה אחד חדש משלה.

מאז השגעון של צעצועי הלבד הצבעוניים בסטודיו רק הולך וגובר, בין הקוביות לבין כדור צבעוני חדש שגם אותו הביאה חוה כדוגמה, במהרה נפתח שעור להרשמה שבו היא תחלוק עם כל מי שמעוניין את השיטה. אבל לפני שהכתבה הזאת הופכת למאמר שיווקי, בואו נחזור ונדבר על הדבר הזה מנקודת המבט האישית שלי, כפי שהבטחתי שאעשה בבלוג הזה.

קוביה צבעונית שדנית הכינה לפי ההנחיות של חוה

לצפות באמא שלי מכינה את הקוביה הזאת לאורך שעות רגועות בצל עצי האבוקדו והפסיפלורה בזמן חופשת ראש השנה שלנו בבוסתן הגליל באירוח צימר בקתה במטע, הייתה חוויה שמחממת לי את הלב גם כשאני חושבת עליה היום. קודם כל ההזדמנות הנדירה בה בכלל יש לדנית רופא שעות שלמות לבלות על פרויקט אישי אחד, זה דבר שאני מעדיפה שלא לפספס. כשאני רואה את אמא שלי עובדת ככה בריכוז והנאה, אני נזכרת למה היא בכלל פתחה את הסטודיו, למה היא עושה את מה שהיא עושה כל היום. נכון שהיא אוהבת ללמד, הרי ברור לי שזה היעוד שלה בחיים, אבל אין ספק שיצירה, עבודה עם הידיים, הם חלק לא מבוטל מהדברים שבשבילם היא חיה. אין כמו החיוכון הקטן הזה שנשאר לה על הפנים מבלי שהיא בכלל שמה לב, כאשר היא מתבוננת במורד אפה דרך האיזור התחתון של משקפי המולטיפוקל (מה לעשות, הראייה לא מה שהייתה פעם. מסתדרים עם מה שיש). כל כך הרבה אהבה נכנסת לעשייה הזאת שלה, שאין לתוצאה ברירה אלה להיות השקפה של מצויינות והמון המון נשמה.

זה מהפנט, הדבר הזה. משהו באינסופיות של הקוביה הזאת הוא כל כך מרגיע ומסחרר בבת אחת. אפילו רק לצלם אותה היה לי תענוג, לא משנה איך מסובבים אותה היא פוטוגנית, בייחוד עם (סלחו לי רגע על האגו) הסידור המרגש הזה של בדי הלבד שיש כרגע בחנות של הסטודיו. כל כך התאהבתי בתמונות האלה שקשה היה לי לבחור רק שלוש.
ומי מאיתנו לא מת/ה על הקישקושים האלה שאפשר לתת לידיים שלנו להתעסק איתם בזמן שאנחנו מדברים או מקדישים את רוב תשומת הלב שלנו למשהו אחר? בשביל מישהי עם הנטיות ההרסניות שלי (כל מי ששמה לב לשולחנות העץ המקולפים של הסטודיו מבינה עכשיו על מה אני מדברת), משהו מהסוג הזה הוא מתנה משמיים, אולי אפילו יותר בשביל הסביבה שלי מאשר בשבילי. שימו לי אחד כזה בידיים, ואתם יכולים להרגיש בטוחים שכל העפרונות שלכם יישארו מחודדים, אף אחד מהדפים סביבי לא יהיה קרוע ושום דבר לא יישבר (בטעות, אני נשבעת).
תעשו כאלה, תמקמו אותם במקומות אסטרטגיים בסלון שלכם, ואני מבטיחה לכם אורחים מרוצים.

קוראים לי מעין ואמא שלי היא קווילטרית

אי שם במרכז תל אביב, בין רחוב אלנבי לחוף ירושלים, מאחורי דלת כניסה צבעונית שאני בעצמי עמלתי אח"צ שלמים וצבעתי, עומד לו הסטודיו לאמנות טלאים של דנית רופא.

הוא לא תמיד היה שם, ברחוב גאולה 37. במשך הרבה מאוד שנים הוא היה בסלון ביתנו ברחוב המקביל. כבר מגיל 7 רגילה הייתי להתעורר למשמע קישקושי הקצ'קס מחוץ לדלת חדרי. בשביל להגיע לשירותים, עוד בפיג'מה, הייתי רצה על כפות רגליים יחפות מול פתח הכניסה לסלון, מחזיקה אצבעות שאף אחת מהנשים הנחמדות עוד לא ראתה אותי. בשביל ארוחת בוקר במטבח אבל, לא היה כל כך מנוס. קורנפלייקס וחלב סויה לתוך קערה עם כפית, ורק לא ליצור קשר עין עם אף אחת בסלון לידי. לא מתוך חוסר חיבה, באמת שלא, רק מי רוצה להצטרך להגיד "בוקר טוב" לארבעה פרצופים שונים כל בוקר, שש פעמים בשבוע, עוד לפני שהספקתי לשטוף פנים?
הן קיבלו את זה בהבנה, כמובן, ושיתפו בשמחה פעולה עם ההוראה המפורשת מאמא:
לא לדבר עם מעין עד שהיא נכנסת בעצמה לסלון להגיד שלום!

ללא ספק, היינו עסק ביתי חם ונעים. שפע של תלמידות, כולן להוטות לבוא וללמוד תפירה ועבודות טלאים אצל האמא הגאונה שלי, שאת הכשרתה קיבלה בארה"ב, ארץ הקודש של שמיכות הטלאים. "אין דבר כזה שתי ידיים שמאליות", אומרת אמא שלי, ולוקחת על עצמה כל "מקרה אבוד" של אישה אשר נאמר לה ששום דבר יפה לא יצא ממעשה ידיה. ומה עם המוכשרות ובעלות הניסיון? גם אותן מצאה אמא שלי מה ללמד!
בסטודיו לאמנות טלאים של דנית רופא יש מקום וזמן ואהבה לכל אחד - רק צריך לרצות.

בסביבות גיל 16 התחלתי לעזור לאמא שלי בעבודה המשרדית. סדר וארגון של הניירת, מענה לטלפונים, שליחויות וכד'. זו הייתה דרך נוחה בשבילי לצבור ניסיון עבודה, ובשבילה לקבל עזרה ולתת לי כסף כיס. תלמידות ותיקות ראו אותי גדלה מילדונת שמנמנה וביישנית לנערה חרוצה וכריזמטית. גם אחרי הפסקה של שנתיים למען שירות צבאי, חזרתי לעבוד ולעזור בעסק הביתי. היכולות האמנותיות שייחודיות לי החלו לקבל חלק בעשייה, התחלתי להיות אחראית על צילום איכותי של שמיכות, עריכה של התמונות במחשב, עיצוב תוויות אמן לחתימה על יצירה... אפשר לומר כמעט שגיליתי את הייעוד שלי בסטודיו, והוא לא היה טלאים.

כאשר לפני כמעט שלוש שנים, שולחנות עבודה, מכונות תפירה, בדים, ציוד חנות קטנה, משרד, פינת קפה, 4-5 תלמידות, אמא ואני, נהיינו כולנו גדולים מידי בשביל הבית המסכן שלנו, החלטנו שהגיע הזמן לתת לסטודיו שלנו את המרחב שמגיע לו... ולנו את המרחב שמגיע לנו בבית!

.הכניסה הצבעונית של הסטודיו. מחמאות על איכות הצביעה יתקבלו בברכה

הסטודיו עבר דירה. לא רחוק, אבל למקום במיוחד בשבילו.
יש כאלה שיאמרו שהן מתגעגעות לבית העתיק והצפוף שלנו, אבל אני אהיה הראשונה מבין רבים הטוענים שהשינוי היה ללא ספק לטובה. הסטודיו קיבל מרחב גדילה, ואנחנו קיבלנו את הסלון שלנו בחזרה.
זאת לא לומר שהקווילטינג נעלם מחיי הבית שלנו, חס וחלילה. עדיין לפחות 10 מדפים בספריה הביתית מוקדשים לאוסף הבדים הבלתי נגמר של אמא, שולחן העבודה יחד עם מכונת התפירה שלה עברו לפינה בסלון, יש שמיכת טלאים על כל מיטה ועוד שלוש בשימוש שוטף על הספה, גם לקישוט וגם להתכרבלות.

ואני?
עדיין עובדת בסטודיו. אבל כבר לא אסיסטנטית משרד אני, שהרי חסרה לי רק שנה אחרונה עד לקבלת תואר בעיצוב גרפי ואינטראקטיבי. לא, אני מרוויחה את לחמי היום במשרה נעלה יותר - כגרפיקאית הבית.
התווית עם ההקדשה האישית לשמיכת תינוק שתפרת לזוג צעיר? אני עשיתי.
התמונות המשפחתיות שלך שתפרת לתוך עץ משפחה בטלאים? אני הדפסתי.
התמונה היפה שעכשיו ראית ועשית לה לייק בעמוד פייסבוק של הסטודיו? אני צילמתי.
המייל המקסים והמפתה שקיבלת עכשיו מרשימת התפוצה שלנו? אני עיצבתי.

כן, אני כאן בסטודיו, רואה ועושה בשביל כולכן, אמניות הטלאים, ברצון ובשמחה.
אני חיה את העולם הזה, לא כיוצרת אך כמתבוננת ותומכת, כבר 18 שנה. החוויות הן אין ספור והסיפורים בלתי נגמרים, וכאן בבלוג הצנוע הזה, אשתדל לעשות צדק עימם.