לקחתי שבועיים הפסקה מהבלוג ונהניתי מאוד מכל התלונות שלכן כתוצאה מכך!
עכשיו אני חוזרת ופותחת פינה שלישית בחדר הטלאים הוירטואלי שלנו, בה אציג מידי פעם בד שמוצא חן בעיני במיוחד. אמנם גן התפירה לא עבר אליי חזק מאמא, אבל יש לי הרבה הערכה כלפי האסתטיקה של בדים רבים שמגיעים אלינו לסטודיו. זהו ענף של אומנות שלדעתי מעטים מקדישים לו באמת מחשבה, זה לא עד כדי כך פשוט לעצב בד שאנשים ירצו להשתמש בו.
כולנו יודעים שהבדים הכי אהובים על אמא שלי הם בדרך כלל באטיקים, אבל הטעם שלי לעיתים קרובות הולך למקומות אחרים לגמרי. כשראיתי את הבד הזה באתר ממנו אנחנו מזמינות בדים, התחננתי שנוסיף אותו למשלוח הקרוב...
שקיעת השמש היא אחת מתופעות הטבע הכי אהובות עליי בעולם היפיפה שלנו, כשהשמיים עצמם נהיית יצירת מופת. הבד הזה מצליח לתפוס רגע שמיימי מרגש, וכל כך שמחתי לראות שהתלמידות של הסטודיו מתחילות להכניס אותו לעבודות שלהן...
בזמן שאני יושבת כאן ומנסה להתעלם מניחוח הסופגניות שלאט לאט ממלא את האוויר לקראת הנר הראשון של חנוכה, הרשו לי להציג בפניכן את שלושת האמניות הנבחרות להיום.
ראשונה זו רחל, אחת האמניות שאני אישית תמיד נהנית מהבחירות הצבעוניות שלה. אמנם היא לא עובדת עם גוונים קונטרסטיים כמו שאני הכי אוהבת, אבל היא תמיד יודעת לייצר הרמוניות צבעוניות שמייצרות אצלי תחושת רוגע כשאני מסתכלת עליהן.
בצילום הזה נהניתי מהרמזים הכבדים לעבודה עצמה, בין הבדים שהשתמשה בהם, לשרטוט של הפרח, אותו אפשר כבר לראות כמעט עשוי בדוגמה למטה, למספריים שהשתמשה בהם כדי להכין את האפליקציה. לא קל להצליח להכניס כל כך הרבה אינפורמציה לתמונת תקריב מסוג כזה, ושוב אני מזכירה שאני לא מזיזה או ממקמת שום דבר שאני מצלמת בפינות העבודה הללו!
הבאה בתור זו נורית, עוד חברה ותיקה של הסטודיו עם הרבה מאוד שמיכות ילדים ויצירות אמנות מאחוריה. לאחר פרויקט קשה במיוחד של שמיכת כריות לתינוק שנולד לא מזמן, היא החליטה לבוא באותו היום עם משימה נוחה יותר, בקתת קורות מסורתית ותחושת הנחמה שהיא מביאה איתה. פינת העבודה שלה עניינה אותי כי היא נראתה כאילו הייתה במקור עמוסה בבדים וכלי עבודה, ואז נורית הייתה צריכה פתאום שטח פנוי והחליטה להדוף את הכל בלי דין וחשבון למעין "רכס הרים" מסביב לבלוק הקטן והיפה הזה.
והתופעה האחרונה שלנו להיום זו פינת העבודה של ארנה, בפגישה הראשונה של סדרת מפגשי Dear Jane, תלמידה למופת עם מחברת הוראות ופסים חתוכים ומסודרים פלס! זו עבודה שעוד תקח לה הרבה זמן לסיים, כיוון שמדובר בעשרות בלוקים קטנים, כל אחד ואחד מהם שונה משכנו, אבל אם הסדר והשיטתיות שאנו רואים כאן יכולים להוות עדות, אני סבורה שהיא לא תסתבך עם זה יותר מידי.
כשבחרתי די באקראיות את שלושת אמניות הטלאים הללו, לא ממש הבחנתי במכנה המשותף ביניהן. אך כאשר ממש התחלתי לכתוב את הדברים הללו ולהתבונן יותר לעומק בתמונות, שמתי לב ששלושתן עובדות על טכניקת טלאים שבמקורה היא מסורתית, ועם זאת כל אחת בדרכה שלה מעניקה לעבודתה טוויסט מודרני; אם זה בבחירה צבעונית, במיקום אלמנטים אחד על השני או פשוט בשיטת העבודה מאחורי הטלאים עצמם. ואם באמת הייתי רוצה לאנוס את הנושא הזה, הייתי יכולה גם לבצע כאן אנלוגיה בין עבודות הטלאים הללו וחג החנוכה, שהרי אנחנו חוגגים בימינו מסורת עתיקה מאוד באמצעים מודרניים לחלוטין. אבל אני חושבת שכבר הבנתם אותי.
אני חושבת שבמעמקי מקורות ההסטוריה של שמיכות הטלאים, Quilts, לפני שהן נהיו ג'אנר אומנותי לכל דבר, הן פשוט היו שמיכות מיועדות לשימוש. זו הייתה דרך להשתמש בהרבה חתיכות של בדים, לחבר אותן יחד על מנת לייצר שמיכה אחת גדולה לישון תחתה בלילה או להתכרבל בה מול לאח הבוער.
הבנתי עד כמה התרחק הקווילט מייעודו המקורי בימינו אלה. איכשהו, ברגע שמפסיקים לקחת כמובן מאליו את כמות העבודה והמחשבה שנכנסים לכל יצירת טלאים כזו, בייחוד אלו שנעשות ספציפית לצורכי נוי, מוקף הקווילט בהילת הגנה של זהירות ויראת כבוד. "מפיות האוכל כל כך יפות שחבל לי להשתמש בהן!".
אנו בני האנוש יודעים היטב לייצר מערך שלם של רגשות סביב לאובייקטים חסרי תודעה, אפשר ללמוד זאת אפילו רק מדוגמה קיצונית כמו סיפור עגל הזהב. אבל זוהי תכונה אנושית לחלוטין ולמזלנו חלק מאיתנו מכניסים הביתה יצורים שיודעים.. שזוכרים בשביל מה במקור עשינו את הדברים היפיפיים הללו. בשביל שנשתמש בהם!
הכלבה של דנה נהנית מיום שבת בהיר ועצל, מכורבלת עם כרית שנתפרה בעבודת יד
החתולה של איריס מכריזה בעלות על שמיכת התלתלים
אחד החתולים שלי ושל אמא אף פעם לא היה מפספס הזדמנות להנות מקצת טלאים
הכלבה שלנו נתפסה על חם למרות שידעה טוב מאוד שאסור לה לעלות על הספה בזמן שעור
כל מי שיודע משהו על חתולים, יודע שהם לא יכולים לעמוד בפני מזוודה פתוחה
החיות המתוקות של נעמי, כולן יודעות איך לנצל עבודות טלאים כמו שצריך
תודה רבה לכם, ידידינו הפרוותיים, שאתם דואגים להזכיר לנו את הערך המקורי של עבודת הטלאים.
ישנם דברים שצריכים יותר מכתבה אחת, אז אני פותחת עוד פינה (בסוף יהיה לי חדר!) ובה אציין את הבחירות המעניינות של אמניות, כיצד לאחסן את כלי העבודה שלהן. זה מסוג הדברים שאנחנו בוחרים אולי לחשוב עליהם קצת פחות, כשאנחנו חושבים על תהליך היצירה של האמן. כולנו מתעניינות אילו בדים מישהי אחרת בחרה, באיזה סוג מילוי השתמשה והאם שכרה מישהו אחר בשביל עבודת התיפורים, אבל איך היא אורזת את כלי העבודה שלה? מה זה משנה?
ובכן, אני באה לומר שהצורה שבה את בוחרת לרכז את הכלים איתם את תופרת יכולה גם לומר דבר או שניים עלייך, לא פחות מיצירות הטלאים שלך!
קחו למשל את ארנה וקופסת הנעליים שלה:
נראה כאילו סתם הרימה את הקופסה הראשונה שמצאה בבית וזרקה פנימה את הדברים, נכון?
טעות. הקופסה הזו, ולא אחרת, משמשת אותה כי היא בדיוק באורך הנכון בשביל חלק מהכלים הקצת יותר גדולים שלה, בלי לתפוס יותר מידי מקום בתיק. יש פה מחשבה על יעילות מקסימלית של המיכל, שלא לדבר על הצבע הנחמד והרגוע.
דוגמה לבחירה יצירתית נוספת היא ארגז הכלים של דפנה:
מגדל קומות מתקפל, תאי חלוקה פנימיים, זה נראה סופר נוח לעבודה! הגוון הורוד הזוהר מאוד אופייני ומתאים לדפנה, ומוצא חן בעיניי הרעיון שיש מדף שלם מוקדש לחוטים שהיא אוהבת להשתמש בהם. קונסטרוקציה מדליקה ביותר.
עם נגיעה של אלגנטיות, האחרונה להיום זו הדס:
כשאנחנו משיגים דברים יפים שכאלה, בדרך כלל אנחנו לא יודעים מה בדיוק נעשה איתם בהתחלה. אני לא יודעת מה איתכן, אבל בדרך כלל אני, מרוב יראת כבוד למוצר המושקע, בסוף לא משתמשת בו לכלום כי שום דבר לא נראה לי יאה לו. אבל שום דבר הוא לא מעל עולם הקווילטינג, קופסה זו קופסה ובקופסה שמים דברים!
הרושם הראשוני שמתקבל מכותרת הסדנה הוא שמשתמשים בקונפטי רגיל של מסיבות. כולכן מכירות את זה, שמח בהתחלה ומרשים נורא (למי שלא נבהל מהרעש של אקדח קונפטי) אבל בסופו של דבר מסתיים בסיוט ניירות ופלסטיקים שמתפזר בכל הבית ובלתי אפשרי לנקות.
במקרה שלנו מדובר באותה הכמות של כיף, עם הרבה פחות מה"באסה".
בעצם, כשאמניות טלאים רוצות לגשת ליצירה בהשראת תמונת נוף טבעית, הן מגלות שישנם כמה (1) דרכים (2) שונות (3)להשגת איכויות ויזואליות שונות. אולי השאלה הכי מסובכת היא: איך לייצר מראה של עץ עם עלים או דשא בצורה משכנעת וריאליסטית, ושלא תיראה מצועצעת, כפי שלעיתים זה יוצא אם רק משתמשים בחתיכה אחת של בד ירוק.
אחת השיטות המודרניות לפתרון הבעיה הזו היא לא אחרת משימוש בקונפטי.
אבל לא כל אחת רוצה להכניס נייר לעבודה שלה. דנית בטח ובטח מוכנה להשתמש כמעט אקסקלוסיבית, אך ורק בבדים שהם 100% כותנה. ולכן, לא נותר אלא לשחרר את הילדה הקטנה בפנים ולייצר קונפטי משלך!
זה תמיד החלק שאני הכי אוהבת לראות בו את התלמידות בזמן הסדנה הזו. כל כך מורגלות הן לזהירות ודייקנות עם סכין חיתוך ארגונומי.. לחתוך ישר! רק עם הסרגל! שלא יהיו שוונצים!
עכשיו הן פתאום מתבקשות להתפרע על חתיכת בד תמימה ולקצוץ את האימ-אימא שלה! (אם תסלחו לי רגע על הצרפתית)
לא זו לא תמונה של סלט קצוץ. זה הכל בדי כותנה
החדר מלא צהלות של "איזה כיף!" ו"איזה יופי!" בזמן שהתלמידות המרוצות עברו לשלב הבא, שהוא להחליט איך הן רוצות למקם את הקונפטי הטרי שלהן על תמונת נוף עם עץ שהכינו מראש בחצי הראשון של השעור.
התוצאות היו משגעות, כל אחת בחרה מגוון אחר של צבעים ועם אותה השיטה ה"ילדותית" הזאת, הצליחו ליצור סצינות נוף מרגשות ממש ושונות לחלוטין אחת מהשניה.
האלמנט המשחקי בשיטה הזו הוא מה שלוכד את תשומת ליבי. החיוכים הרחבים וצהלות ההתפלאות של כולן לאורך השלב הזה, בו מקבלים תצוגה מקדימה של איך היצירה תיראה בסוף. לצפות בהן נהנות כמו ילדות קטנות בצהרונית בזמן שהן בונות את תמונת הנוף של דמיונן הפרוע, אני שוב מתמלאת חיבה כלפי הפינה הזאת שלנו בעולם, המקום שלנו לתת לנשים בוגרות, עסוקות וטרודות מכל כיווני חייהן, כמה שעות של שקט והנאה כל כך טהורה.
זה כל כך חשוב ליצור, וכל כך חשוב גם להנות מזה.
העץ של תמר
העצים של נורית ודליה
ומה בהמשך, אתן שואלות?
אחר כך כל מה שנותר לעשות הוא לחבר את הקונפטי לבד, עם דבק ורשת תפורה.
יש משהו שמרתק אותי בפינות עבודה של התלמידות כאן בזמן סדנאות הטלאים בסטודיו.
כמה מכן כבר תפסו אותי מצלמת במרץ את החפצים המושלחים שלכן בזמן שקמתן להפסקת הקפה או רגע לגהץ משהו באצמע העבודה. קשה לי נורא לבחור רק כמה מהתמונות הללו, אז החלטתי לנסות לפתוח את "פינת פינות העבודה", ומידי פעם אפסרם כאן פוסט עם עוד כמה צילומים של פינות עבודה שיעלה בחשקי לשתף איתכן כאן.
הדבר הראשון שהרבה נשים אומרות לי כשאני מצלמת את השולחן שלהן הוא "מה, את מצלמת איזה בלגאן אני עושה?" אבל אני ממש לא רואה את זה כבלגאן. בעיניי זו קומפוציזיה מרתקת של צורות וצבעים ואני משתגעת מאיך שאצל כל אחת זה נראה אחרת, בהתאם לבדים שהיא בחרה לעבוד איתם, הכלים שהיא משתמשת בהם, אפילו על איזה שולחן היא עבדה ורק בסוף, לדעתי, נכנס האלמנט של כמה מסודרת היא בתהליך העבודה שלה.
אבל האם המטרה היא בכלל להיות מסודרים?
זו אומנות, אנחנו שקועים בעשייה ויצירה. נכון שיש דברים שנעשים יותר קלים בסביבת עבודה מסודרת, אבל אם אנחנו מקדישים יותר מידי תשומת לב לסדר וארגון אנחנו מקדישות פחות ממנה להפרויקט עצמו. שלא לדבר על בזבוז הזמן הפוטנציאלי בלקפל יפה כל חתיכה של בד אחרי שאת חותכת את מה שאת צריכה...
בקיצור: שטויות, חברות, בלגאן זה טוב.
האמנית הראשונה שבחרתי להציג היום ב"פינת פינות העבודה" זו נינה. היא עסוקה עכשיו בפרויקט אישי, פרי דמיונה הפרוע. אני כל כך אוהבת לראות עבודות כאלה עם צבעים עזים, יש בהם כל כך הרבה כוח ורואים את התשוקה מאחורי זה.
העבודה של נינה בתהליך
הבאה בתור זו דליה.
הפינה שלה יחסית מסודרת, אבל יכול להיות שזה בגלל שתפסתי אותה כשעיקר העבודה הלכה איתה לגיהוץ בצד השני של החדר. שימו לב להקבלה בין הקווים האלכסוניים בקווילט שעליו היא עובדת, ואלה בצילום שלי (שורת הבדים, הקוים של משטח החיתוך, הסרגל...). כמעט אפשר לחשוב שביימתי את התמונה הזאת, אבל לא הזזתי שום דבר אפילו מילימטר!
כמה שהצבעים החורפיים הללו מתאימים לימי הגשם שלנו...
ואחרונה להיום רציתי לתת במה לנגה, אחת התלמידות הצעירות יותר שלנו, אבל ללא ספק לא חסר נועזות בעבודה שלה. היא הגיעה לסטודיו שלנו עם ערימה של בדי תחרה לבנים, כזאת שממש בא להשאב לתוכה כמו לתוך ענן... כזה מראה טהור ונקי, בעיניי זה ממש עוצר נשימה.
וזהו בינתיים!
אני מקווה שהרעיון הזה מצא חן בעיניכן כמו שהוא מוצא חן בעיניי. אם אשמע מילות עידוד, אוודה שאכן כל כמה שבועות אביא לכאן עוד שלוש אמניות ל"פינת פינות העבודה". שיהיה לכולנו שבוע טוב.
"פעם היית מקשקשת לי ביומן..." זרקה לאוויר אמי היקרה באמצע יום עבודה אחד לפני כמה שבועות. אני לא באמת זוכרת את זה, אבל עם תערובת כל כך מצטיינת של "ריגשי פולני" ומחמאה לאגו האומנותי שלי, נאלצתי לקחת את הרמז וליישם. היות ואני כבר לא גרה עם הסטודיו בבית ולכן כל הזמן שאני מבלה עם היומן הוא בזמן שעות עבודה יקרות מאוד, לא קל למצוא זמן לבצע מטלה ספיציפית זו. מתי זה נחשב לגיטימי שאבלה דווקא על זה זמן, ולא על עיצוב מייל יפה ומפתה לקהל הקווילטריות שלנו, או חיתוך בדים למכירה או אפילו שטיפת ספלים במטבח? ובכן, ישנם זמנים מסויימים בסטודיו שהם מתאימים בדיוק לזה: זמני ההמתנה הפעילה.
ממתינה למענה בשיחת טלפון? - עיפרון ביד!
מחכה לתלמידה ששולפת מהתיק את היומן שלה ע"מ לקבוע עוד סדנאות? - שרבוט מהיר!
סתם נזכרתי פתאום בשורה נחמדה משיר? - מהר לעזוב הכל, למצוא מקום ריק ביומן ולכתוב אותו!
Song lyric from "Just One Drink" by Jack White
אבל הזמן האידיאלי באמת לקשקש ביומן ללא ייסורי מצפון הוא בזמן שאנחנו מזמינות משלוח בדים או ציוד. נדמה לכם אולי, קוראים יקרים, שזו מטלה מרתקת, לעבוד בין עמודים על גבי עמודים של בדים במכירה מיוחדת באתרי הקווילטינג האמריקאים הגדולים, הרי כולנו אוהבות להסתכל על בדים, נכון?
אבל האמת המרה היא, בייחוד במדור הבדים שהם ב-SALE, צריך לחפור דרך הרבה מאוד זוועות אומנותיות בשביל למצוא את היהלומים שמגיעים בסופו של דבר אלינו לסטודיו.
אם אמא תצטרך לעשות את זה לבד, היא תצא מדעתה תוך 5 דקות, תכבה את המחשב ותלך הביתה בלי להזמין שום דבר. אז התפקיד שלי במשך הרבה מתהליך הבחירה הוא לא יותר מ"בייביסיטר", לשבת ולהקשיב לכל המלמולים על כמה הבד הזה מכוער ואין סיכוי שיימכר, כמה הבד הזה מ-ד-ה-י-ם ואנחנו חייבות להזמין אותו, וכך הלאה... אז אם כבר אסור לי לעשות שום דבר אחר חוץ מלשבת שם לידה, להרים את העיניים כל כמה דקות ולהסכים עם מה שהיא אומרת, הרי זה הזמן המושלם לתת קצת לאמנית הרישום שבתוכי להביע את עצמה!
אל תשכחו את סדנאות חנוכה של האגודה!
הרבה מהרישומים הם רנדומליים, כמו הדוגמאות הנ"ל, אבל זה הכי כיף כשיש איזשהו אירוע ביומן שמצדיק אילוסטרציה יותר מושקעת. אני לא יכולה לקשקש במקומות שאולי יתמלאו בסדנאות ושמות של תלמידות שנרשמו אליהן, אבל יום שבת זה תמיד יום בטוח לצייר בו.
עוגת יום הולדת לתם
הימים שבהם יש סדנאות של האגודה הישראלית למעשה טלאים בד"כ פנויים מסדנאות בסטודיו כי לעיתים קרובות דנית בעצמה הולכת ללמד שם. כמו כן, כולם יודעים שבימי הולדת שלה, שלי ושל אחותי תם, דנית רופא לא עובדת אף פעם. אלה כמו ימי חג בשבילה והיא דואגת תמיד לפנות לנו את כל היום למה שרק נרצה ממנה.
אני משתדלת שכל שבוע יהיה משהו נחמד מצוייר.
בפעם הבאה שאת מגיעה לסטודיו, אולי שווה יהיה לך לקחת דקה, לעיין ביומן ולראות על איזה איור נפלת הפעם?
בחיפושי אחר נושאים לכתוב עליהם בבלוג הזה, אני מבלה לא מעט זמן בלחשוב ולהתבונן בסטודיו ועלילותיו על מנת למצוא דברים שעשויים לעניין אותי (וגם אותכם, כמובן). כיוון אחד הוא מציאת ה"מקרה המיוחד" ששווה סיפור, כמו הקוביה הצבעונית של חוה או חידת הרוקמת האנונימית. דרך אחרת לגשת לעניין היא למצוא מוטיבים חוזרים, מקרים מצטברים שמייצרים עניין מעצם הכמות שלהם, כמו ימי ההולדת בסטודיו.
אז המוטיב הנבחר לשבוע הזה: כרית הסיכות
אני במשך הרבה שנים הייתי בטוחה שיש רק סוג אחד של כרית סיכות, וזו הכרית שתמיד קראתי לה בראשי "The Cinnabon", כי היא מזכירה לי את עוגת הקינמון האמריקאית. תמיד הייתי מרותקת מהצבעים (איך עשו את זה בכלל?) ותמיד הייתי קצת צריכה להאבק בחשק לתת בהן ביס. כמו כן, גם לא באמת הבנתי את העיקרון של כרית סיכות במשך הרבה שנים והייתי לעיתים עובדת קשה לסדר את כל הסיכות לפי צבעים ולדחוף אותן עד הסוף לתוך הכרית, על מנת להמנע מהבדלי גבהים ובלגאן.
לאלה מכם שעוד לא יודעים, עדיף לא לתקוע את הסיכה פנימה עד ראשה כי אז הרבה יותר קשה להוציא אותה אח"כ. אמא שלי, מתוך כבוד להנאה שידעה שאני שואבת מן המעשה, גילתה לי את העניין הזה רק בגיל יחסית מבוגר.
גם אתן רואות את הדמיון? (תמונת העוגה לקוחה מ-pinterest)
אני חושבת שהכרית הבאה שיצא לי להתקל בה, ובזאת לגלות שיש עולם ומלואו של כריות סיכות מכל הגדלים והצורות, זו הכרית שנוטה להיות פופולרית בקרב תופרי/ות בגדים. אני, אישית, קצת נלחצת מהרעיון של "לדחוף סיכות לתוך הזרוע שלי" באופן מכוון, ולא כל כך מצליחה לגמרי לסמוך על הכרית שתעצור את הסיכה בזמן, אבל אני בהחלט מבינה למה יש אנשים שרואים בכרית הזאת פתרון נוח ויעיל לעבודה.
תמונה לקוחה מ- pinterest להמחשה
הבאה בתור היא כרית סיכות שבכלל לא זכור לי איך היא עשתה את דרכה לסטודיו, אבל היא כאן והיא בשימוש. חיננית וכחלחלה עם הדפס פרחוני, זו כרית בד כביכול רגילה לחלוטין, אבל עם טוויסט: יש לה כיסים!
הכרית הזאת בטח מצויינת לחובבי/ות הרקמה, כיוון שיש לה מקום לשים את החוטים יחד עם המחטים ואפילו יש לה ידית לתלייה! בהחלט נוח מהרבה מאוד סיבות.
יש בכלל אנשים שתולים את ציוד התפירה שלהם..? הידית הזאת מבלבלת אותי.
אולי יש כאלה שיבקשו משהו קצת יותר מודרני, מתאים יותר לעידן שבו אנחנו חיים עם כל הפטנטים שלנו לשלב פיזיקה ואלקטרוניקה בחיי היום-יום שלנו. הכירו את מגנט הסיכות, "כרית" פלסטיק ובתוכה תמון מגנט שמקפיד להחזיק את הסיכות במקום ושלא יתפזרו בכל החדר. את המוצר הזה, במקרה, אנחנו מוכרות בחנות של הסטודיו ואפשר להזמין אותו או לבוא לקחת אותו מאיתנו (בתאום מראש כמובן) והוא אפילו מגיע עם כמה סיכות בונוס להמחשה.
בחיי שזה נוח, אנחנו בעצמנו משתמשות בשני אלה בסטודיו
שווה גם לציין את אלה מאיתנו שמוצאות פתרונות מקוריים משלהן לעניין הסיכות. בתמונה למטה מצולמת קופסת הסיכות של חנ'לה, תלמידת טלאים בסטודיו שלנו, שמשרתת אותה יפה מאוד בתהליך היצירה שלה.
קופסת הסיכות המתוקה של חנ'לה
אבל אנחנו סטודיו לאמנות טלאים, לעזאזל! מה עם כרית סיכות סטייל DIY ("עשה זאת בעצמך")?!
אל חשש, דנית רופא כבר דאגה לזה. באח"צ פנוי אחד היא מצאה וביצעה לה כרית חמודונת בצורת פרח, שעכשיו מתפקדת הנקודת איסוף לסיכות תועות שמוצאות את דרכן לסביבת שולחן המשרד.
החרוז היה תוספת מוצלחת משלה, בלי קשר לדוגמא המקורית שעבדה לפיה
"תבקשי משאלה," אומרת דנית כשהיא מושיטה לעברך עוגה בה דולק נר קטן בזמן הפסקת הקפה, "אבל זו חייבת להיות משאלה בשביל עצמך, לא בשביל מישהו אחר!"
כל החיים שלנו אנחנו עסוקות בלשים את הצרכים והרצונות של אחרים לפני שלנו. אני לא יכולה לתאר כמה זה מרגש אותי כשאני רואה אשת עסקים מרימה את הטלפון באמצע שעור ואומרת "לא עכשיו, אני בשעור טלאים." או סבתא מרובת נכדים מספרת בגאווה ש"כל המשפחה יודעת שבימי רביעי בבוקר, אני עושה טלאים!"
זה כל כך חשוב לקחת את הזמן הזה לעצמך, להביע את המשאלה האחת הזאת בשבילך. אם עבודות טלאים הם מה נותנות לך את מרווח הנשימה הזה להתמודד עם החיים העמוסים שלך, את חייבת לעצמך וגם לאחרים את הזמן שאת צריכה בשביל לעסוק בזה. נטייה שלנו כחברה היא לחשוב שזהו מעשה אנוכי, אבל הסוד הקטן והמלוכלך הוא
שכבוד עצמי, ודאגה לצריכים האישיים שלי, הם מה שנותן לי את הכוח שיש לי לתת
מעצמי לאחרים.
יחס אישי ואווירה משפחתית הם הגורם מס' 1 שמביא חלק לא קטן מהאנשים לסטודיו של דנית. אפשר ללמוד לתפור בכל מיני מקומות בארץ, חלקם אפילו יותר קרובים
לביתם של התלמידות שלנו משאנחנו נמצאות. אבל אין הרבה בתי ספר למבוגרים שמתייחסים
אלייך ככה כשאת באה בחודש של יום ההולדת שלך.
אז תחשבי רגע טוב, קחי נשימה עמוקה ותביעי את המשאלה שלך מכל הלב.
אני מאחלת לך שהיא אכן תתגשם.
לפני שנכנס לסיפור של הצעצוע הנחמד הזה שהידיים שלי משחקות איתו בסרטון למעלה, מתחשק לי לספר לכם קצת על האישה שהביאה לנו את הרעיון הזה לסטודיו לפני כמה שבועות.
תפסתי את חוה לבושה בהתאם לעבודה שלה
חוה קלפ היא קווילטרית ותיקה והיא מגיעה לסדנאות טלאים בסטודיו שלנו כבר 9 שנים, תמיד בימי שישי בבוקר. חוה לא אוהבת לעשות טלאים "סתם". לכמעט כל דבר שהיא מחליטה להכין צריך שיהיה איזשהו שימוש, ולכן יש לה אוסף מצטבר של תיקים, מפות ראנר לשולחן, וכיסויי מיטה לה ולמי שמבקש יפה.
אנחנו כבר מכירות אותה היטב לפי האהבה שלה לצבעים חמים וקונטרסטיים בעבודות טלאים, תכשיטי החרוזים האלגנטיים שהיא מכינה, הבדיחות שלה שמצחיקות לפעמים עד כדי בכי, והעניין הבלתי פוסק שלה בנוגע לפטנטים יצירתיים בתחומי אומנות שונים.
חוה מידי פעם שולחת לנו תמונה או סרטון של איזה משהו נחמד שמצאה, או מביאה איתה משהו שלמדה והכינה במקום אחר. לכן, לא מופתעות היינו כשהגיעה בוקר יום שישי אחד עם קוביית לבד (felt) צבעונית שכזו, עבודת יד עשויה כמתנה לדנית, שברגע שקיבלה אותה ליד לא יכלה להפסיק להתלהב ולשחק עם זה חצי שעור. גם שאר התלמידות בשעור ראו והתלהבו, ואז הציעה חוה לראשונה ללמד אותן איך עושים את זה.
היא עבדה בחריצות בבית, ובעזרת בן זוגה שהכין שרטוטים ממוחשבים של ההסבר, הכינה דף הוראות וערכת עבודה עם כל החומרים הנחוצים לעשיית הקוביה הצבעונית, כולל חתיכות הלבד הצבעוניות. כאשר הכל היה מוכן היא לימדה בזמן שעור נוסף כמה מהחברות שלה ואת דנית את השיטות שלה, ומאז דנית עמלה בהנאה רבה עד שיצא לה אחד חדש משלה.
מאז השגעון של צעצועי הלבד הצבעוניים בסטודיו רק הולך וגובר, בין הקוביות לבין כדור צבעוני חדש שגם אותו הביאה חוה כדוגמה, במהרה נפתח שעור להרשמה שבו היא תחלוק עם כל מי שמעוניין את השיטה. אבל לפני שהכתבה הזאת הופכת למאמר שיווקי, בואו נחזור ונדבר על הדבר הזה מנקודת המבט האישית שלי, כפי שהבטחתי שאעשה בבלוג הזה.
קוביה צבעונית שדנית הכינה לפי ההנחיות של חוה
לצפות באמא שלי מכינה את הקוביה הזאת לאורך שעות רגועות בצל עצי האבוקדו והפסיפלורה בזמן חופשת ראש השנה שלנו בבוסתן הגליל באירוח צימר בקתה במטע, הייתה חוויה שמחממת לי את הלב גם כשאני חושבת עליה היום. קודם כל ההזדמנות הנדירה בה בכלל יש לדנית רופא שעות שלמות לבלות על פרויקט אישי אחד, זה דבר שאני מעדיפה שלא לפספס. כשאני רואה את אמא שלי עובדת ככה בריכוז והנאה, אני נזכרת למה היא בכלל פתחה את הסטודיו, למה היא עושה את מה שהיא עושה כל היום. נכון שהיא אוהבת ללמד, הרי ברור לי שזה היעוד שלה בחיים, אבל אין ספק שיצירה, עבודה עם הידיים, הם חלק לא מבוטל מהדברים שבשבילם היא חיה. אין כמו החיוכון הקטן הזה שנשאר לה על הפנים מבלי שהיא בכלל שמה לב, כאשר היא מתבוננת במורד אפה דרך האיזור התחתון של משקפי המולטיפוקל (מה לעשות, הראייה לא מה שהייתה פעם. מסתדרים עם מה שיש). כל כך הרבה אהבה נכנסת לעשייה הזאת שלה, שאין לתוצאה ברירה אלה להיות השקפה של מצויינות והמון המון נשמה.
זה מהפנט, הדבר הזה. משהו באינסופיות של הקוביה הזאת הוא כל כך מרגיע ומסחרר בבת אחת. אפילו רק לצלם אותה היה לי תענוג, לא משנה איך מסובבים אותה היא פוטוגנית, בייחוד עם (סלחו לי רגע על האגו) הסידור המרגש הזה של בדי הלבד שיש כרגע בחנות של הסטודיו. כל כך התאהבתי בתמונות האלה שקשה היה לי לבחור רק שלוש.
ומי מאיתנו לא מת/ה על הקישקושים האלה שאפשר לתת לידיים שלנו להתעסק איתם בזמן שאנחנו מדברים או מקדישים את רוב תשומת הלב שלנו למשהו אחר? בשביל מישהי עם הנטיות ההרסניות שלי (כל מי ששמה לב לשולחנות העץ המקולפים של הסטודיו מבינה עכשיו על מה אני מדברת), משהו מהסוג הזה הוא מתנה משמיים, אולי אפילו יותר בשביל הסביבה שלי מאשר בשבילי. שימו לי אחד כזה בידיים, ואתם יכולים להרגיש בטוחים שכל העפרונות שלכם יישארו מחודדים, אף אחד מהדפים סביבי לא יהיה קרוע ושום דבר לא יישבר (בטעות, אני נשבעת).
תעשו כאלה, תמקמו אותם במקומות אסטרטגיים בסלון שלכם, ואני מבטיחה לכם אורחים מרוצים.
תלמידות מביאות מגזין או תמונה מ- pinterest ואומרות "אני רוצה לעשות כזה!", וכל מה שתבקש המורה הנאמנה הוא מספר ימים על מנת להכין שעור שתוכל ללמד אותו. אם המזל מאפשר שיהיו מצורפות הוראות עבודה לתמונה הזו, מה טוב, אבל במקרים רבים יותר, דנית מפענחת שיטת עבודה מ-לא יותר מתמונה בלבד (שבמקרה הטוב אינה מטושטשת).
מוח אנליטי זה, עם חיבה עזה לפתרון חידות, אינו מנוצל רק למען חשקי הטלאים של תלמידות הסטודיו.
מגירה שלמה של משחקי החשיבה של גאיה, כל אחד ואחד מהם כבר פתור מזמן, והרים של קופסאות פאזלים עם אלפי חלקים שאת כולם פתרה לפחות פעמיים בעבר, שוכנים לצד האהבה האמיתית שהיא בדים ועבודות טלאים.
אבל פרויקט אחד מיוחד ביותר לכד את תשומת ליבי, ואותו רציתי לחלוק איתכם היום:
The Crazy Quilt - Embroidery Puzzle
Museum of American Folk Art - Crazy Quilt Puzzle (unknown artist)
פאזל צנוע של כ-500 חלקים, שמרכיב יצירת Crazy Quilt של יוצרת אמריקאית אנונימית, לוקח לאמא שלי פחות מ-3 שעות מרוכזות לסיים. מה שריתק אותה בפאזל הספציפי הזה, הם תכי הרקמה הייחודיים שישנם על הקווילט בתמונה. לא פחות מאובססיה קטנה נוצרה, ובעקבותיה מספר נסיונות להגדיל ולחדד את התמונה על הקופסה על מנת שתוכל לראות יותר בבירור את הדוגמאות. אך ללא הצלחה. תמונה פצפונת, או גרסה מפורקת ולא חדה של הפאזל.
אבל האם זה עצר בעד דנית רופא? לא ולא.
הרימה הפלאפון וצילמה תמונות של הפאזל עצמו, הדפיסה על דפים וישבה עם צילומים מוגדלים של הדבר. בחרה שמיכת טלאים מתוך ערימת הפרויקטים הלא גמורים שלה והתחילה לבצע בו ניסויי רקמה.
?איזו מידה של תשומת לב לפרטים צריך בשביל להצליח להוציא את הדוגמה הזאת מהפאזל הזה
אני במיוחד מרוצה מהצבעים של החוטים שאמא שלי בוחרת לעבוד איתם
העבודה עוד רחוקה מלהיות גמורה, למרבה המזל ישנו עוד שפע של תכי רקמה בפאזל הזה בשבילה לנסות, וכולי אמונה שאמא שלי תצליח לעמוד בכל משימה אשר תציב לפני עצמה.
אי שם במרכז תל אביב, בין רחוב אלנבי לחוף ירושלים, מאחורי דלת כניסה צבעונית שאני בעצמי עמלתי אח"צ שלמים וצבעתי, עומד לו הסטודיו לאמנות טלאים של דנית רופא.
הוא לא תמיד היה שם, ברחוב גאולה 37. במשך הרבה מאוד שנים הוא היה בסלון ביתנו ברחוב המקביל. כבר מגיל 7 רגילה הייתי להתעורר למשמע קישקושי הקצ'קס מחוץ לדלת חדרי. בשביל להגיע לשירותים, עוד בפיג'מה, הייתי רצה על כפות רגליים יחפות מול פתח הכניסה לסלון, מחזיקה אצבעות שאף אחת מהנשים הנחמדות עוד לא ראתה אותי. בשביל ארוחת בוקר במטבח אבל, לא היה כל כך מנוס. קורנפלייקס וחלב סויה לתוך קערה עם כפית, ורק לא ליצור קשר עין עם אף אחת בסלון לידי. לא מתוך חוסר חיבה, באמת שלא, רק מי רוצה להצטרך להגיד "בוקר טוב" לארבעה פרצופים שונים כל בוקר, שש פעמים בשבוע, עוד לפני שהספקתי לשטוף פנים?
הן קיבלו את זה בהבנה, כמובן, ושיתפו בשמחה פעולה עם ההוראה המפורשת מאמא: לא לדבר עם מעין עד שהיא נכנסת בעצמה לסלון להגיד שלום!
ללא ספק, היינו עסק ביתי חם ונעים. שפע של תלמידות, כולן להוטות לבוא וללמוד תפירה ועבודות טלאים אצל האמא הגאונה שלי, שאת הכשרתה קיבלה בארה"ב, ארץ הקודש של שמיכות הטלאים. "אין דבר כזה שתי ידיים שמאליות", אומרת אמא שלי, ולוקחת על עצמה כל "מקרה אבוד" של אישה אשר נאמר לה ששום דבר יפה לא יצא ממעשה ידיה. ומה עם המוכשרות ובעלות הניסיון? גם אותן מצאה אמא שלי מה ללמד! בסטודיו לאמנות טלאים של דנית רופא יש מקום וזמן ואהבה לכל אחד - רק צריך לרצות.
בסביבות גיל 16 התחלתי לעזור לאמא שלי בעבודה המשרדית. סדר וארגון של הניירת, מענה לטלפונים, שליחויות וכד'. זו הייתה דרך נוחה בשבילי לצבור ניסיון עבודה, ובשבילה לקבל עזרה ולתת לי כסף כיס. תלמידות ותיקות ראו אותי גדלה מילדונת שמנמנה וביישנית לנערה חרוצה וכריזמטית. גם אחרי הפסקה של שנתיים למען שירות צבאי, חזרתי לעבוד ולעזור בעסק הביתי. היכולות האמנותיות שייחודיות לי החלו לקבל חלק בעשייה, התחלתי להיות אחראית על צילום איכותי של שמיכות, עריכה של התמונות במחשב, עיצוב תוויות אמן לחתימה על יצירה... אפשר לומר כמעט שגיליתי את הייעוד שלי בסטודיו, והוא לא היה טלאים.
כאשר לפני כמעט שלוש שנים, שולחנות עבודה, מכונות תפירה, בדים, ציוד חנות קטנה, משרד, פינת קפה, 4-5 תלמידות, אמא ואני, נהיינו כולנו גדולים מידי בשביל הבית המסכן שלנו, החלטנו שהגיע הזמן לתת לסטודיו שלנו את המרחב שמגיע לו... ולנו את המרחב שמגיע לנו בבית!
.הכניסה הצבעונית של הסטודיו. מחמאות על איכות הצביעה יתקבלו בברכה
הסטודיו עבר דירה. לא רחוק, אבל למקום במיוחד בשבילו.
יש כאלה שיאמרו שהן מתגעגעות לבית העתיק והצפוף שלנו, אבל אני אהיה הראשונה מבין רבים הטוענים שהשינוי היה ללא ספק לטובה. הסטודיו קיבל מרחב גדילה, ואנחנו קיבלנו את הסלון שלנו בחזרה.
זאת לא לומר שהקווילטינג נעלם מחיי הבית שלנו, חס וחלילה. עדיין לפחות 10 מדפים בספריה הביתית מוקדשים לאוסף הבדים הבלתי נגמר של אמא, שולחן העבודה יחד עם מכונת התפירה שלה עברו לפינה בסלון, יש שמיכת טלאים על כל מיטה ועוד שלוש בשימוש שוטף על הספה, גם לקישוט וגם להתכרבלות.
ואני?
עדיין עובדת בסטודיו. אבל כבר לא אסיסטנטית משרד אני, שהרי חסרה לי רק שנה אחרונה עד לקבלת תואר בעיצוב גרפי ואינטראקטיבי. לא, אני מרוויחה את לחמי היום במשרה נעלה יותר - כגרפיקאית הבית. התווית עם ההקדשה האישית לשמיכת תינוק שתפרת לזוג צעיר? אני עשיתי. התמונות המשפחתיות שלך שתפרת לתוך עץ משפחה בטלאים? אני הדפסתי.
התמונה היפה שעכשיו ראית ועשית לה לייק בעמוד פייסבוק של הסטודיו? אני צילמתי. המייל המקסים והמפתה שקיבלת עכשיו מרשימת התפוצה שלנו? אני עיצבתי.
כן, אני כאן בסטודיו, רואה ועושה בשביל כולכן, אמניות הטלאים, ברצון ובשמחה.
אני חיה את העולם הזה, לא כיוצרת אך כמתבוננת ותומכת, כבר 18 שנה. החוויות הן אין ספור והסיפורים בלתי נגמרים, וכאן בבלוג הצנוע הזה, אשתדל לעשות צדק עימם.
