הקוביה הצבעונית של חוה

לפני שנכנס לסיפור של הצעצוע הנחמד הזה שהידיים שלי משחקות איתו בסרטון למעלה, מתחשק לי לספר לכם קצת על האישה שהביאה לנו את הרעיון הזה לסטודיו לפני כמה שבועות. 

תפסתי את חוה לבושה בהתאם לעבודה שלה

 חוה קלפ היא קווילטרית ותיקה והיא מגיעה לסדנאות טלאים בסטודיו שלנו כבר 9 שנים, תמיד בימי שישי בבוקר. חוה לא אוהבת לעשות טלאים "סתם". לכמעט כל דבר שהיא מחליטה להכין צריך שיהיה איזשהו שימוש, ולכן יש לה אוסף מצטבר של תיקים, מפות ראנר לשולחן, וכיסויי מיטה לה ולמי שמבקש יפה.
אנחנו כבר מכירות אותה היטב לפי האהבה שלה לצבעים חמים וקונטרסטיים בעבודות טלאים, תכשיטי החרוזים האלגנטיים שהיא מכינה, הבדיחות שלה שמצחיקות לפעמים עד כדי בכי, והעניין הבלתי פוסק שלה בנוגע לפטנטים יצירתיים בתחומי אומנות שונים.

חוה מידי פעם שולחת לנו תמונה או סרטון של איזה משהו נחמד שמצאה, או מביאה איתה משהו שלמדה והכינה במקום אחר. לכן, לא מופתעות היינו כשהגיעה בוקר יום שישי אחד עם קוביית לבד (felt) צבעונית שכזו, עבודת יד עשויה כמתנה לדנית, שברגע שקיבלה אותה ליד לא יכלה להפסיק להתלהב ולשחק עם זה חצי שעור. גם שאר התלמידות בשעור ראו והתלהבו, ואז הציעה חוה לראשונה ללמד אותן איך עושים את זה.

היא עבדה בחריצות בבית, ובעזרת בן זוגה שהכין שרטוטים ממוחשבים של ההסבר, הכינה דף הוראות וערכת עבודה עם כל החומרים הנחוצים לעשיית הקוביה הצבעונית, כולל חתיכות הלבד הצבעוניות. כאשר הכל היה מוכן היא לימדה בזמן שעור נוסף כמה מהחברות שלה ואת דנית את השיטות שלה, ומאז דנית עמלה בהנאה רבה עד שיצא לה אחד חדש משלה.

מאז השגעון של צעצועי הלבד הצבעוניים בסטודיו רק הולך וגובר, בין הקוביות לבין כדור צבעוני חדש שגם אותו הביאה חוה כדוגמה, במהרה נפתח שעור להרשמה שבו היא תחלוק עם כל מי שמעוניין את השיטה. אבל לפני שהכתבה הזאת הופכת למאמר שיווקי, בואו נחזור ונדבר על הדבר הזה מנקודת המבט האישית שלי, כפי שהבטחתי שאעשה בבלוג הזה.

קוביה צבעונית שדנית הכינה לפי ההנחיות של חוה

לצפות באמא שלי מכינה את הקוביה הזאת לאורך שעות רגועות בצל עצי האבוקדו והפסיפלורה בזמן חופשת ראש השנה שלנו בבוסתן הגליל באירוח צימר בקתה במטע, הייתה חוויה שמחממת לי את הלב גם כשאני חושבת עליה היום. קודם כל ההזדמנות הנדירה בה בכלל יש לדנית רופא שעות שלמות לבלות על פרויקט אישי אחד, זה דבר שאני מעדיפה שלא לפספס. כשאני רואה את אמא שלי עובדת ככה בריכוז והנאה, אני נזכרת למה היא בכלל פתחה את הסטודיו, למה היא עושה את מה שהיא עושה כל היום. נכון שהיא אוהבת ללמד, הרי ברור לי שזה היעוד שלה בחיים, אבל אין ספק שיצירה, עבודה עם הידיים, הם חלק לא מבוטל מהדברים שבשבילם היא חיה. אין כמו החיוכון הקטן הזה שנשאר לה על הפנים מבלי שהיא בכלל שמה לב, כאשר היא מתבוננת במורד אפה דרך האיזור התחתון של משקפי המולטיפוקל (מה לעשות, הראייה לא מה שהייתה פעם. מסתדרים עם מה שיש). כל כך הרבה אהבה נכנסת לעשייה הזאת שלה, שאין לתוצאה ברירה אלה להיות השקפה של מצויינות והמון המון נשמה.

זה מהפנט, הדבר הזה. משהו באינסופיות של הקוביה הזאת הוא כל כך מרגיע ומסחרר בבת אחת. אפילו רק לצלם אותה היה לי תענוג, לא משנה איך מסובבים אותה היא פוטוגנית, בייחוד עם (סלחו לי רגע על האגו) הסידור המרגש הזה של בדי הלבד שיש כרגע בחנות של הסטודיו. כל כך התאהבתי בתמונות האלה שקשה היה לי לבחור רק שלוש.
ומי מאיתנו לא מת/ה על הקישקושים האלה שאפשר לתת לידיים שלנו להתעסק איתם בזמן שאנחנו מדברים או מקדישים את רוב תשומת הלב שלנו למשהו אחר? בשביל מישהי עם הנטיות ההרסניות שלי (כל מי ששמה לב לשולחנות העץ המקולפים של הסטודיו מבינה עכשיו על מה אני מדברת), משהו מהסוג הזה הוא מתנה משמיים, אולי אפילו יותר בשביל הסביבה שלי מאשר בשבילי. שימו לי אחד כזה בידיים, ואתם יכולים להרגיש בטוחים שכל העפרונות שלכם יישארו מחודדים, אף אחד מהדפים סביבי לא יהיה קרוע ושום דבר לא יישבר (בטעות, אני נשבעת).
תעשו כאלה, תמקמו אותם במקומות אסטרטגיים בסלון שלכם, ואני מבטיחה לכם אורחים מרוצים.